ENG
מכביסט
הצהרת נגישות
דלג לתוכן העמוד(מקש קיצור 1)
דלג לתפריט תחתון(מקש קיצור 2)
דלג לצור קשר(מקש קיצור 3)
דלג לנגישות באתר (מקש קיצור 4)
0
1
4
12
23
90
91
92
99
יאניס
ואסיליס
טים
נועם
.jpg)
תמונות: אתר יד ושם
וילנה מוכרת לנו, אוהדי מועדון הכדורסל מכבי תל אביב, ממשחקים מול ריטאס ומהדרך המפרכת להתמודדויות עם ז'לגיריס. אלא ששמה של בירת ליטא שגור עמוק גם בשיח על תקופה אפלה. ימים מהם המילים המחרידות גטו, אקציה ופונאר נותרו חרוטות בזכרון הלאומי בפרט והאנושי בכלל.
דווקא הכיבוש הגרמני במהלך מלחמת העולה הראשונה התיר ליהודי וילנה להקים מועדון ספורט משלהם. כך נוסדה ב-1916 "החברה היהודית להתעמלות ולספורט" או בקיצור: מכבי וילנה. לצד תזמורת ומקהלה פרח מגוון רחב של ענפי ספורט, קבוצות וחוגים.
ענף הספורט המרכזי במועדון היה חתירה, בו לקחו חלק כ-800 אנשים ובבעלות האגודה היו כחמישים כלי שייט. גם מכבי וילנה בכדורגל הצליחה וגם כך ענפי רכיבת האופניים, האגרוף והאתלטיקה. בשנת 1938 כבר כלל המועדון כ-1,300 חברים, אלא שב-1940 נכבשה העיר על ידי צבא ברית המועצות. תחת השלטון הסובייטי לא התאפשר לקיים מועדון ספורט ותרבות לפי חלוקה אתנית או דתית, כך שהארגון פשוט חדל מלהתקיים באופן רשמי.
כשנה לאחר מכן, ביוני 1941, נכבשה וילנה על ידי הנאצים. המקום המאיים מכל הפך להיות יער סמוך בו נהגו התושבים לנפוש, לאסוף פטריות ולקטוף גרגרי יער, כעשרה קילומטרים מדרום לעיר. באותו אתר, שהיה סמוך לכביש ולפסי הרכבת, נותרו בורות ענק ותעלות ביניהם שחפרו הסובייטים בשנה הקודמת כדי לאכסן מיכלי דלק בשעת חירום. המקום נקרא פונאר.
"מזג האוויר די יפה. חמים בחוץ, עננים לבנים בשמיים ורוח קלה נושבת. מכיוון היער נשמעות יריות, כנראה מדובר באימונים", כתב ביומנו העיתונאי הפולני קאז'ימיר סאקוביץ', שהתגורר בסמוך. "הירי החל בשעה ארבע אחר הצהריים. אחר כך נודע לי שיהודים רבים הובלו ליער על הכביש לגרודנו ואחר כך ירו בהם. זה היה היום הראשון של הוצאות להורג. הרגשה מדכאת. הירי נפסק סביב השעה שמונה בערב. בשביל הגרמנים 300 יהודים זה 300 אויבי האנושות. בשביל הליטאים 300 יהודים זה 300 זוגות נעליים, מכנסיים ובגדים".
ההוצאות להורג הפכו לעניין יום-יומי, בעוד שבעיר נחטפו יהודים רבים לעבודות כפיה, רכוש הוחרם, נאסרה התנועה ברחובות והוטל לענוד את הטלאי הצהוב. באותו קיץ רצחו הנאצים ועוזריהם הליטאים יותר מ-35 אלף מיהודי וילנה, מתוכם רבים מחברי מועדון מכבי.
בספטמבר אותה שנה (1941), ימים ספורים לאחר שאלפי יהודים נטבחו ורבים אחרים הוצאו בכוח מבתיהם, כונסו 38 אלף יהודים ברובע ישן במרכז העיר שהוסב לשני גטאות. נאסר עליהם לקחת חפצים כלשהם והם הובלו מול עיני שכניהם צועדים חסרי כל לגטו. המבוגרים והחולים הופרדו מאלה שיכולים היו לעבוד. המשלוחים לפונאר נמשכו.
הספורט הפציע מחדש בשנה לאחר מכן. קצב ההשמדה פחת מינואר 1942 ועד מרס 1943 במה שכונה אז "תקופת הייצוב". בעוד הנאצים טענו שהם משמרים "כוח עבודה" בהיקף של 11 אלף יהודים, למעשה התגוררו בגטו כעשרים אלף בני אדם בתנאי מחייה נוראיים. כאלף מתוכם היו ספורטאים, מהם רבים שהיו פעילים במסגרת מכבי וילנה.
בגטו צמחו קבוצות התעמלות, אגרוף, ריצות, קפיצות, כדורגל וכדורסל. בין הספריה המרשימה לבין בית הכלא, המבנה ממנו נשלחו האסירים אל מותם בפונאר, הוכשר מגרש ספורט. הכתובת הייתה שטראסון 6 והמקום הפך למוקד מחודש של פעילות חברתית וקהילתית.
"הפועלים השקיעו בו הרבה יגיעה. ניקו, סידרו והרחיבו את המגרש על ידי פירוק בניינים שנפסלו לשימוש. והנה נתבשרנו שלמחרת היום תתקיים פתיחה חגיגית של מגרש הספורט – הכניסה לפי הזמנות", סיפרה לימים רוז'קה קורצ'אק, פרטיזנית יהודיה ששרדה ועלתה בהמשך לארץ ישראל.
"באותו טקס חגיגי, שבו השתתפו באי כוח היודנראט והמשטרה, נאמו דסלר [איש המשטרה היהודית] ומושקט [סגן ראש היודנראט]. האחרון אמר: 'אם אחרי שנים יבקש מישהו את עקבות חיינו בגטו, ולא יהיה בנמצא מסמך כלשהו שיעיד עליהם, הרי ישמש מגרש זה עדות נאמנה לחיוניות הבלתי נכנעת ויצר החיים ללא מצרים הפועם בנו. על פני המגרש היו מתכנסים המוני נוער ואפילו התכוננו למירוץ מסביב לגטו".
כרזה שמצאו פרטיזנים יהודים בהריסות הגטו לאחר שחרור וילנה תיארה ערב תחרויות שכזה. "מגרש ספורט, סטראשון 6. ביום ראשון 16 בספטמבר יתקיימו תחרויות הספורט הבאות. 1. תחרות כדורסל. 2. תחרות כדורעף. 3. משחקי הגיון. 4. קפיצה לגובה. 5. קפיצה למרחק (המנצחים בקפיצות יזכו בהצטיינויות", נכתב ביידיש בחגיגיות. "התחלה בשעה 16 בדיוק. כרטיסים והרשמה לקפיצות במשרד מגרש הספורט כל יום בשעות 18-20".
"תיאטרון, אלגנטיות, ספורט, ובעקבותיהם גוברת האופטימיות ומתרבים הקולות הנשמעים, לעתים, התוכפים והולכים: ואף על פי כן נבלה את האויב ונזכה", סיפרה קורצ'אק בהדרת כבוד. אלא שקיומו של המגרש והפעילות בו, שנסכה תקווה ברבים, עוררה גם תרעומת בעיני רבים אחרים.
"המדהים מכל היה מגרש הספורט. מחצר הבית ברחוב שטראסון 6 סולקו כל הדוכנים לממכר בשר, יישרו את הקרקע, הציבו עמודים עם רשתות והחצר העתיקה נהפכה לרחבת משחקים גדולה ומטופחת. צעירים ערכו שם מדי יום תרגילי התעמלות והתחרו בענפי ספורט שונים. קשה היה להאמין למראה העיניים. רצית לצעוק: 'מה זה, חלום או מציאות?'", כתב העיתונאי גרגורי שור על דפי נייר סיגריות שהפכו ליומנו.
"לא ידעת אם לשמוח או לבכות לנוכח הפרדוקס הזה", המשיך שור, שנרצח ב-1945 במחנה הריכוז אליו הועבר. "אולי צודקים אלה שחיים כך, כאילו לא קיימות הזוועות מסביב, ומסרבים לראות את החומות המקיפות אותנו. אולי שכחו שאוחזת בנו כף יד עשויה ברזל, אשר עלולה בכל רגע להיסגר ולמעוך את כולנו כמו זבובים".
בניסיון לשמור על אנושיות ושפיות המשיכה פעילות הספורט במגרש וכך פעלו גם הספריה הסמוכה ותיאטרון שהוקם בגטו, שהעלה עוד ועוד הצגות מול אולם מלא. גם המקהלה פעלה, הרצאות נערכו והתזמורת ניגנה. ברקע ניסו לפעול חברי מחתרות להצלת היהודים ולפגיעה בגרמנים.
באוגוסט 1943 גורשו אלפי יהודים מהגטו למחנות עבודה באסטוניה ובתחילת ספטמבר מוינו ונשלחו משם עוד 7,000 בני אדם. ב-23 בספטמבר 1943 חוסל הגטו. רוב התושבים הוצאו להורג בפונאר, רבים האחרים נשלחו למחנות ההשמדה ושארית קטנה נשלחה למחנה עבודה.
רק ביולי 1944, שלוש שנים אחרי היריות הראשונות בחלקת היער ההיא, שוחררה וילנה על ידי הצבא האדום. בעיר שרדו רק מאות ספורות של יהודים. מיהדות ליטא כולה, שערב הכיבוש הנאצי מנתה כ-220 אלף בני אדם, שרדו עם השחרור כ-8,000 אנשים בלבד.
חלפו שנים רבות עד שב-1989, עם היחלשות האחיזה הרוסית ותחילת התפוררות הגוש הסובייטי, נפתח מחדש מועדון מכבי וילנה. באותה שנה יצאה משלחת למכביה בישראל וזאת הייתה התחרות הבין-לאומית הראשונה שבה ספורטאים מליטא ייצגו את מדינתם תחת הדגל הליטאי מאז הכיבוש הסובייטי, מהלך שזכה להכרה מטעם הוועד האולימפי הבינ"ל.
עם השנים זכו כמה מחברי מכבי וילנה במדליות במשחקי המכביה והפעילות בו נמשכת גם כיום, 104 שנים אחרי ייסודו של מועדון האתלטיקה הוותיק בליטא ו-31 שנים אחרי תחייתו המחודשת.
וילנה מוכרת לנו, אוהדי מועדון הכדורסל מכבי תל אביב, ממשחקים מול ריטאס ומהדרך המפרכת להתמודדויות עם ז'לגיריס. אלא ששמה של בירת ליטא שגור עמוק גם בשיח על תקופה אפלה. ימים מהם המילים המחרידות גטו, אקציה ופונאר נותרו חרוטות בזכרון הלאומי בפרט והאנושי בכלל.
דווקא הכיבוש הגרמני במהלך מלחמת העולה הראשונה התיר ליהודי וילנה להקים מועדון ספורט משלהם. כך נוסדה ב-1916 "החברה היהודית להתעמלות ולספורט" או בקיצור: מכבי וילנה. לצד תזמורת ומקהלה פרח מגוון רחב של ענפי ספורט, קבוצות וחוגים.
ענף הספורט המרכזי במועדון היה חתירה, בו לקחו חלק כ-800 אנשים ובבעלות האגודה היו כחמישים כלי שייט. גם מכבי וילנה בכדורגל הצליחה וגם כך ענפי רכיבת האופניים, האגרוף והאתלטיקה. בשנת 1938 כבר כלל המועדון כ-1,300 חברים, אלא שב-1940 נכבשה העיר על ידי צבא ברית המועצות. תחת השלטון הסובייטי לא התאפשר לקיים מועדון ספורט ותרבות לפי חלוקה אתנית או דתית, כך שהארגון פשוט חדל מלהתקיים באופן רשמי.
כשנה לאחר מכן, ביוני 1941, נכבשה וילנה על ידי הנאצים. המקום המאיים מכל הפך להיות יער סמוך בו נהגו התושבים לנפוש, לאסוף פטריות ולקטוף גרגרי יער, כעשרה קילומטרים מדרום לעיר. באותו אתר, שהיה סמוך לכביש ולפסי הרכבת, נותרו בורות ענק ותעלות ביניהם שחפרו הסובייטים בשנה הקודמת כדי לאכסן מיכלי דלק בשעת חירום. המקום נקרא פונאר.
"מזג האוויר די יפה. חמים בחוץ, עננים לבנים בשמיים ורוח קלה נושבת. מכיוון היער נשמעות יריות, כנראה מדובר באימונים", כתב ביומנו העיתונאי הפולני קאז'ימיר סאקוביץ', שהתגורר בסמוך. "הירי החל בשעה ארבע אחר הצהריים. אחר כך נודע לי שיהודים רבים הובלו ליער על הכביש לגרודנו ואחר כך ירו בהם. זה היה היום הראשון של הוצאות להורג. הרגשה מדכאת. הירי נפסק סביב השעה שמונה בערב. בשביל הגרמנים 300 יהודים זה 300 אויבי האנושות. בשביל הליטאים 300 יהודים זה 300 זוגות נעליים, מכנסיים ובגדים".
ההוצאות להורג הפכו לעניין יום-יומי, בעוד שבעיר נחטפו יהודים רבים לעבודות כפיה, רכוש הוחרם, נאסרה התנועה ברחובות והוטל לענוד את הטלאי הצהוב. באותו קיץ רצחו הנאצים ועוזריהם הליטאים יותר מ-35 אלף מיהודי וילנה, מתוכם רבים מחברי מועדון מכבי.
בספטמבר אותה שנה (1941), ימים ספורים לאחר שאלפי יהודים נטבחו ורבים אחרים הוצאו בכוח מבתיהם, כונסו 38 אלף יהודים ברובע ישן במרכז העיר שהוסב לשני גטאות. נאסר עליהם לקחת חפצים כלשהם והם הובלו מול עיני שכניהם צועדים חסרי כל לגטו. המבוגרים והחולים הופרדו מאלה שיכולים היו לעבוד. המשלוחים לפונאר נמשכו.
הספורט הפציע מחדש בשנה לאחר מכן. קצב ההשמדה פחת מינואר 1942 ועד מרס 1943 במה שכונה אז "תקופת הייצוב". בעוד הנאצים טענו שהם משמרים "כוח עבודה" בהיקף של 11 אלף יהודים, למעשה התגוררו בגטו כעשרים אלף בני אדם בתנאי מחייה נוראיים. כאלף מתוכם היו ספורטאים, מהם רבים שהיו פעילים במסגרת מכבי וילנה.
בגטו צמחו קבוצות התעמלות, אגרוף, ריצות, קפיצות, כדורגל וכדורסל. בין הספריה המרשימה לבין בית הכלא, המבנה ממנו נשלחו האסירים אל מותם בפונאר, הוכשר מגרש ספורט. הכתובת הייתה שטראסון 6 והמקום הפך למוקד מחודש של פעילות חברתית וקהילתית.
"הפועלים השקיעו בו הרבה יגיעה. ניקו, סידרו והרחיבו את המגרש על ידי פירוק בניינים שנפסלו לשימוש. והנה נתבשרנו שלמחרת היום תתקיים פתיחה חגיגית של מגרש הספורט – הכניסה לפי הזמנות", סיפרה לימים רוז'קה קורצ'אק, פרטיזנית יהודיה ששרדה ועלתה בהמשך לארץ ישראל.
"באותו טקס חגיגי, שבו השתתפו באי כוח היודנראט והמשטרה, נאמו דסלר [איש המשטרה היהודית] ומושקט [סגן ראש היודנראט]. האחרון אמר: 'אם אחרי שנים יבקש מישהו את עקבות חיינו בגטו, ולא יהיה בנמצא מסמך כלשהו שיעיד עליהם, הרי ישמש מגרש זה עדות נאמנה לחיוניות הבלתי נכנעת ויצר החיים ללא מצרים הפועם בנו. על פני המגרש היו מתכנסים המוני נוער ואפילו התכוננו למירוץ מסביב לגטו".
כרזה שמצאו פרטיזנים יהודים בהריסות הגטו לאחר שחרור וילנה תיארה ערב תחרויות שכזה. "מגרש ספורט, סטראשון 6. ביום ראשון 16 בספטמבר יתקיימו תחרויות הספורט הבאות. 1. תחרות כדורסל. 2. תחרות כדורעף. 3. משחקי הגיון. 4. קפיצה לגובה. 5. קפיצה למרחק (המנצחים בקפיצות יזכו בהצטיינויות", נכתב ביידיש בחגיגיות. "התחלה בשעה 16 בדיוק. כרטיסים והרשמה לקפיצות במשרד מגרש הספורט כל יום בשעות 18-20".
"תיאטרון, אלגנטיות, ספורט, ובעקבותיהם גוברת האופטימיות ומתרבים הקולות הנשמעים, לעתים, התוכפים והולכים: ואף על פי כן נבלה את האויב ונזכה", סיפרה קורצ'אק בהדרת כבוד. אלא שקיומו של המגרש והפעילות בו, שנסכה תקווה ברבים, עוררה גם תרעומת בעיני רבים אחרים.
"המדהים מכל היה מגרש הספורט. מחצר הבית ברחוב שטראסון 6 סולקו כל הדוכנים לממכר בשר, יישרו את הקרקע, הציבו עמודים עם רשתות והחצר העתיקה נהפכה לרחבת משחקים גדולה ומטופחת. צעירים ערכו שם מדי יום תרגילי התעמלות והתחרו בענפי ספורט שונים. קשה היה להאמין למראה העיניים. רצית לצעוק: 'מה זה, חלום או מציאות?'", כתב העיתונאי גרגורי שור על דפי נייר סיגריות שהפכו ליומנו.
"לא ידעת אם לשמוח או לבכות לנוכח הפרדוקס הזה", המשיך שור, שנרצח ב-1945 במחנה הריכוז אליו הועבר. "אולי צודקים אלה שחיים כך, כאילו לא קיימות הזוועות מסביב, ומסרבים לראות את החומות המקיפות אותנו. אולי שכחו שאוחזת בנו כף יד עשויה ברזל, אשר עלולה בכל רגע להיסגר ולמעוך את כולנו כמו זבובים".
בניסיון לשמור על אנושיות ושפיות המשיכה פעילות הספורט במגרש וכך פעלו גם הספריה הסמוכה ותיאטרון שהוקם בגטו, שהעלה עוד ועוד הצגות מול אולם מלא. גם המקהלה פעלה, הרצאות נערכו והתזמורת ניגנה. ברקע ניסו לפעול חברי מחתרות להצלת היהודים ולפגיעה בגרמנים.
באוגוסט 1943 גורשו אלפי יהודים מהגטו למחנות עבודה באסטוניה ובתחילת ספטמבר מוינו ונשלחו משם עוד 7,000 בני אדם. ב-23 בספטמבר 1943 חוסל הגטו. רוב התושבים הוצאו להורג בפונאר, רבים האחרים נשלחו למחנות ההשמדה ושארית קטנה נשלחה למחנה עבודה.
רק ביולי 1944, שלוש שנים אחרי היריות הראשונות בחלקת היער ההיא, שוחררה וילנה על ידי הצבא האדום. בעיר שרדו רק מאות ספורות של יהודים. מיהדות ליטא כולה, שערב הכיבוש הנאצי מנתה כ-220 אלף בני אדם, שרדו עם השחרור כ-8,000 אנשים בלבד.
חלפו שנים רבות עד שב-1989, עם היחלשות האחיזה הרוסית ותחילת התפוררות הגוש הסובייטי, נפתח מחדש מועדון מכבי וילנה. באותה שנה יצאה משלחת למכביה בישראל וזאת הייתה התחרות הבין-לאומית הראשונה שבה ספורטאים מליטא ייצגו את מדינתם תחת הדגל הליטאי מאז הכיבוש הסובייטי, מהלך שזכה להכרה מטעם הוועד האולימפי הבינ"ל.
עם השנים זכו כמה מחברי מכבי וילנה במדליות במשחקי המכביה והפעילות בו נמשכת גם כיום, 104 שנים אחרי ייסודו של מועדון האתלטיקה הוותיק בליטא ו-31 שנים אחרי תחייתו המחודשת.
