תפריט
כפתור ימני - כרטיסים כפתור אמצעי - חנות שמאלי - מנויים
כפתור ימני - כרטיסים כפתור אמצעי - חנות שמאלי - מנויים

"בזכות הספורט הוא שרד בזמן השואה"

אמיל פרקש התגבר על זוועות בלתי יתוארו ב-5 מחנות שונים עד לסיום המלחמה. משם קם והפך למתעמל באגודת מכבי, מדליסט במכביה, מאמן ומורה. זה סיפורו

27/04/2022
ראשי · חדשות · "בזכות הספורט הוא שרד בזמן השואה"
"בזכות הספורט הוא שרד בזמן השואה"
מאת: דניאל שחק
(תמונות: עוז מועלם, YNET - פרויקט לונקה)

"אבא מזכיר הרבה פעמים שבזכות זה שכל הזמן עסק בספורט הוא שרד בזמן השואה". לאביה של איילת קוראים אמיל פרקש. בפברואר האחרון ציין את יום הולדתו ה-93. ממש לפני שיחתנו, לרגל ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה, הוא הרצה בפני תלמידים בחיפה. משם שב הביתה כדי להתארגן לטיסה לגרמניה, שם נקבע לו ביקור בזקסנהאוזן - אחד מחמשת המחנות שהותיר מאחוריו. 

אמיל נולד ב-1929 בז'ילינה, עיר בסלובקיה שהייתה ביתם של עשרות אלפי יהודים. הוא הצעיר מבין חמישה ילדים. ילד פעלתן, אנרגטי. בגיל 6 היה אחד משני ילדים יהודים שהתקבלו לאגודת "סוקול", בשורותיה החל להתאמן בהתעמלות. "תמיד הייתי הילד הכי חזק בכתה", סיפר לפני מספר שנים לצוות "הארץ" שהגיע לראיין אותו. 

הוא גדל לתוך יבשת שסועה בה הלמות תופי המלחמה הלכו וגברו. באפריל 1942, זמן קצר אחרי יום הולדתו ה-13, נקרעה המשפחה. אחיו הגדולים ארפד ובלה נלקחו ויותר לא שמע מהם. מאוחר יותר גילה כי הובלו לעבודות כפייה ולא שרדו. בחודש יוני הייתה זו אחותו פפי, אם צעירה, שנשלחה עם בתה התינוקת לפולין. שתיהן הומתו בתאי הגזים של אושוויץ. 


(צילום: עוז מועלם, YNET - פרויקט לונקה)

ההורים לבית פרקש, אמיל ואחיו דוד נשלחו למחנה נובאקי, שם עבד בתיקון מכונות תפירה. אחיו חבר למארגני פעולות המחתרת במחנה ובאוגוסט 1944 שחררו פרטיזנים סלובקים את הכלואים במחנה. אביו ואחיו נמלטו איתם, אמיל ואמו מצאו מקלט בבית של איכרה בכפר קטן, כשהם מתחזים לנוצרים. עד שנתפסו. 

הגרמנים העבירו את אמיל ואמו למחנה סרד, שם פגשו גם את האח דוד. האם הועברה למחנה הריכוז ראוונסבריק ולפני שהועלתה לרכבת אמרה לילדיה: "תהיו חזקים, אנחנו עוד ניפגש". שני הבנים נשלחו בקרונות לזקסנהאוזן, מחנה הסמוך לברלין. אמיל הפעלתן החביא מסור בחולצתו ובדרך ניסה לנסר את חלון הקרון. חייל גרמני שמע את נשיפות הניסור ומיד התייצבו השומרים ודרשו לדעת מי ניסר, אחרת יירו בכולם. הילד שתק ואסיר אחר קיבל עליו את האחריות. הגרמנים החליטו להסתפק באזהרה שאם ינסו לנסר שוב, כל הנוסעים יחוסלו ביריות.

ביום למחרת הגיעם לזקסנהאוזן נלקח האח דוד לגרמניה, אמיל בן ה-15 נותר לבד. תחילה אולץ למחזר כבלי נחושת עבור חברת סימנס, אבל פעולותיו הציבו אותו כמועמד למשימה אחרת. מדי יום השכים לקום בארבע לפנות בוקר, השתמש בשלג כדי להתנקות ולמרות ששקל רק עשרים ושמונה קילוגרמים החל לבצע תרגילי התעמלות בריכוז ובדיוק מופתיים. "הם ראו שאני תמיד קם ראשון, יוצא מוקדם, גם בשיא החורף", סיפר בגאווה בראיון לצביקה נעים ועוז מועלם ב-YNET במסגרת פרויקט לונקה - מיזם צילום חינוכי־אמנותי שכולו מחווה לשורדי השואה. "אני התאמנתי בצורה נכונה, כל תנועה מדויקת".

"לא רק שעשה ספורט, אלא הוא השוויץ בפני הסוהרים במחנות הריכוז", מספרת בתו איילת. "הוא עשה תרגילי ספורט מדויקים ושאלו אותו מאיפה הוא יודע להתעמל ככה, אז הוא סיפר שהיה בחוגי ספורט במסגרת סוקול. הוא כל הזמן מזכיר שהיה קם בארבע בבוקר לעשות תרגילים בשלג ונבחר בגלל שראו שהוא כזה ספורטאי, למרות שהיה שלד עצמות". 

אנשי האס-אס פנו למפקדם, שהחליט לצרף אותו ל"קומנדו רצי הנעליים". הייתה זו קבוצה של כ-400-300 אסירים פוליטיים, ביניהם כנראה שהיה היהודי היחיד והמשתתף הצעיר ביותר. הם אולצו לצעוד במשך כל היום בנעליים צבאיות מסורבלות, להבנתם על מנת לרכך את הנעליים עבור החיילים הגרמנים. האמת הייתה שהצעידה נועדה כדי לערוך ניסויים בנעליים שניתנו להם על מנת לבחון את עמידות החומרים והשפעתם על הרגליים. 


(צילום: עוז מועלם, YNET - פרויקט לונקה)

הנאצים אילצו את האסירים לשיר שירים בגרמנית במהלך הצעידה והעניקו לכל אחד מרצי הנעליים פרוסת לחם נוספת ליום, שהחזיקה אותם בחיים. העובדה שנוצל על ידי הגרמנים לא הפריעה לו באותה סיטואציה, החלופה הייתה השמדה. התשישות הרבה בוודאי לא סייעה לו כשלקה בדלקת גרון חריפה, שלדעתו הייתה מובילה למותו. למזלו פגש במחנה אסיר פוליטי צ'כוסלובקי שהועסק כרופא. האחרון שמח לפגוש נער מארצו, לקח אותו למרפאה וביצע בו טיפול כואב שכנראה הציל אותו ממוות בטוח.  

מזקסנהאוזן הועבר אמיל פרקש הצעיר לברגן בלזן, מהמקומות המזוויעים ביותר. שם סבל הנער מהתעללות מצד מפקד המחנה יוזף קרמר, שהכה אותו קשות באלה עד שכולם חשבו שהוא מת. אמיל הושלך מחוסר הכרה לערימת הגופות. באותו לילה, לאחר שהכרתו שבה אליו, הצליח להתגנב בחזרה אל אחד הצריפים. לפנות בוקר הצליח לצאת בקושי אל הרחבה למסדר כדי שלא יבחינו שאינו שייך לשוכני הצריף ויירו בו. בספירה גילו אנשי האס-אס כי ישנו אסיר עודף. הם ירו למוות באסיר אחר, נער מהולנד, כדי שהמספר יתאים לרישומים. 

בברגן בלזן אף נעשו בו ניסויים רפואיים. הנאצים הזריקו לו זריקות שלא ידע מה הן, היכו אותו נמרצות ושברו את צלעותיו. פעם נגנבו נעליו והוא עמד מדי יום במשך שבועיים יחף במסדר בשלג. אחר כך הצליח לגנוב נעליים מאסיר בזמן שזה ישן. אמיל היה בין המעטים ששרדו את העינויים. בלילות, בעת ששכב על הדרגש, אוזניו נטפו דם מהמכות שספג ושמיעתו נפגעה.

"זה היה קטסטרופה", סיפר פרקש ל-YNET על התקופה בברגן בלזן. "עשו עליי ניסויים. שמו אותי על כיסא, קשרו לי את הידיים והיו נותנים לי מכות רצח. רצו לבדוק עד כמה אדם יכול לסבול כאב, למקרה שחייל גרמני נתפס בשבי והאויב חוקר אותו. קיבלתי מכות רצח, היו לי שברים בצלעות. שברו לי כמעט את כל השיניים. זה היה נורא. לא נשברתי, להיפך. אמרתי לעצמי שאסבול ואצא מזה. עד היום אני עוד פה. זה היה רצון של לחיות ולא למות".

אחר כך הועבר למחנה דכאו ועבד על מטוסי יונקרס. כשצבא ארצות הברית התקרב לדכאו, לקחו אנשי האס-אס אסירים וביניהם אמיל כדי שישמשו להם כבני ערובה, אבל האמריקנים הצליחו לשבות את הגרמנים. הנער לא יכול היה כבר לעמוד על רגליו. הוא שכב אדיש והמתין למותו. למזלו, קצין אמריקני יהודי נתן לו מדים וכלי רחצה, סידר לו עבודה במטבח והזהיר שלא יאכל יותר מדי, אחרת ימות כמו אסירים מורעבים אחרים. 


(צילום: עוז מועלם, YNET - פרויקט לונקה)

אחרי המלחמה ביקש לשוב לצ'כוסלובקיה כדי לברר אם מישהו מבני משפחתו נותר בחיים. הקצין האמריקני סידר לו הסעה לפלזן ומשם הלך ברגל לז'ילינה ברגל. כשאביו פתח לו את הדלת, התעלף אמיל. לקחו לו יומיים להתאושש ואז יצא לפראג, שם פגש את אמו ואת הרופא שהציל את חייו בזקסנהאוזן. בהמשך הופיע גם אחיו דוד. אחרי שנודע שמיתר בני המשפחה איש לא שרד, הצטלמו ההורים עם אמיל ודוד והאם כתבה בצדה האחורי של התמונה: "אלה שני הילדים שנותרו לי מהחמישה שהיו לי".

"תמיד היה חשוב לו לעשות ספורט, גם בזמן השואה, הוא תמיד אמר 'זה אחד הדברים שמביאים לי בריאות'", מספרת בתו איילת. אמיל גויס לצבא צ'כוסלובקיה והתקבל לנבחרת הלאומית בהתעמלות מכשירים. "כשהייתי בנבחרת צ'כוסלובקיה אף אחד לא ידע שאני יהודי. הם חשבו שכל יהודי הולך עם פאות וציציות ואני מגיע אליהם כספורטאי. הם חשבו שיהודים וספורט לא משהו שהולך ביחד", סיפר באותו ראיון ל-YNET. בהמשך עלה לישראל הצעירה והפך למתעמל מוביל. במקביל לשירותו בחיל האוויר המתגבש, החל להתאמן בברית מכבים עתיד ולקח חלק במכביה השניה והשלישית, במסגרתה זכה במדליות. 

"הוא המשיך עם זה בווינגייט ובכל מיני מקומות. תמיד לי ולאחי אמר חשוב שתעסקו בספורט, לאו דווקא בשביל המקצוע", מספרת איילת פרקש. "הוא היה שם דבר כי היה אלוף הארץ בהתעמלות מכשירים, העביר חוגי ספורט בחיפה ובעכו ואימן במכבי. יש לו שולחן של מדליות". אמיל הפך למורה לחינוך גופני המיתולוגי של בסמ"ת חיפה, שם לימד 40 שנה. אחיו דוד התמקד בכדורגל ואף אימן את מכבי חיפה בין 1959 ל-1961. 

"כשלימד חינוך גופני בבסמ"ת היו לו מדליות ששמר מזכיות של בית הספר באליפויות כדורסל. עד היום הוא צופה בטלוויזיה במשחקי כדורסל, התעמלות מכשירים וגם החלקה על הקרח", מתארת בתו, ומבהירה: "היו שנים שהוא בכלל לא דיבר על השואה. גם אמא שלי הייתה ניצולת שואה. היה בית קר עם הרבה עצב, אין חיבוקים ואין נשיקות. הוא נפתח בשנים האחרונות. הוא נמצא בוועד גמלאי הטכניון, נוסע כמעט כל יום לקניון ועושה ג'וגינג, פוגש אנשים. בפברואר האחרון היה בן 93 וכיום חשוב לו שידברו על השואה, שלא ישכחו".  

אותו משפט שאמרה לו אמו, רגע לפני שעלתה לרכבת ששלחה אותה למחנה אחר, נשאר חרוט במוחו. "תהיו חזקים, אנחנו עוד ניפגש". באמת כך היה. שני האחים שרדו והאמירה ההיא מהדהדת במחשבותיו עד היום. "יש מעט אנשים בעולם שעברו מה שאני עברתי", סיפר פעם. "אני שומר על אופטימיות, חייבים".


מכבי פייסבוק מכבי פייסבוק מכבי פייסבוק מכבי אינטסגרם
איתנו

להיות מכביסט

מצטרפים למועדון האוהדים הרשמי ונשארים הכי קרובים שיש. תוכן בלעדי, כל העדכונים לפני כולם, הזמנות לאירועים ומלא הטבות ופעילויות צהובות במיוחד

הצטרפו עכשיו!
איתנו
הטבות מכביסט
הצטרפו למועדון מכביסט
×